ירושלמי- תפילת מוסף בציבור או ביחיד

בשבוע שעבר קראנו את פרשת תמידים ומוספים. כנגדם תקנו לנו חכמים תפילות תמידיות ותפילת מוסף. נחלקו חכמים במשנה בעניין תפילת מוסף, האם היא נתקנה דווקא בציבור או לא. המשנה אומרת (ברכות ל ע"א):
"רבי יהודה אומר משמו (של רבי אלעזר בן עזריה) כל מקום שיש שם חבר עיר (- תפילה בציבור) יחיד פטור מתפלת המוספין."

יש דעות נוספות במשנה, אבל כשיטה זו נפסקה ההלכה בשני התלמודים, לאור דברי שמואל, ויש קצת הבדל בין התלמודים בדברי שמואל.

בבבלי כתוב כך:
"אמר שמואל: מימי לא מצלינא צלותא דמוספין ביחיד בנהרדעא, לבר מההוא יומא דאתא פולמוסא דמלכא למתא ואטרידו רבנן ולא צלו, וצלי לי ביחיד, והואי יחיד שלא בחבר עיר."
תרגום: מימי לא התפללתי תפילת מוסף ביחיד בנהרדעא, חוץ מאותו יום שבו באו חיילי המלכות לעיר, ונטרדו מכך חכמים ולא התפללו מוסף בציבור, והתפללתי מוסף ביחידות, כדין "יחיד שלא בחבר עיר", שחייב במוסף רק אם אין תפילה בחבר עיר.

זאת אומרת ששמואל מעולם לא התפלל מוסף ביחיד, אלא בציבור, חוץ מאותו מאורע.

בירושלמי כתוב כך (שם ד ו):
"שמואל אמר: אנא מן יומיי לא צלית דמוספא, אלא חד זמן דמית בריה דריש גלותא ולא צלו ציבורא, וצליית."
תרגום: מימי לא התפללתי מוסף, חוץ מאותו יום שמת בנו של ריש גלותא, ולא התפללו הציבור, אז התפללתי ביחיד.

ביאור ההבדל: לפי הבבלי כל אחד חייב להתפלל מוסף, אלא שאם יש תפילה בציבור, ניתן להתפלל רק יחד עם הציבור, ולא ביחידות, ורק אם לא מתקיימת התפילה בציבור רשאי היחיד להתפלל ביחידות.

לפי הירושלמי כאשר מתקיימת תפילה בציבור באותו מקום, היא עולה לכל הציבור, גם לאלו שלא נמצאים במעמד התפילה.

לפי הירושלמי תפילת מוסף דומה בזה לקרבן מוסף, שמקריבים אותו בבית המקדש והוא עולה לכל ישראל. כך לכתחילה שמואל לא היה משתתף בפועל במעמד התפילה, כיון שהציבור (והוא כמובן בכללו) התפלל.

בסגנון למדני ההגדרה היא שבבבלי כל אחד חייב להתפלל מוסף, אבל יש תנאי שאי אפשר להתפלל שלא בציבור, במידה ויש במקום תפילה בציבור. בירושלמי הציבור הוא היישות המתפללת, ורק כאשר אין תפילה בציבור ,רק אז חלה החובה על היחיד להתפלל מוסף.

ערך הציבור מופיע בסוגיא זו בדיוק נוסף. בבבלי שמואל אומר שבגלל הטירדה היתה באותו היום לא התפללו "רבנן", ובירושלמי הלשון היא שהציבור לא התפללו.

ארץ ישראל עושה את עם ישראל לכלל אחד, ובחו"ל שולט העולם המפורד. מתוך כך מבינים בירושלמי שהתפילה היא תפילת הציבור, ובבבלי התפילה היא תפילה בציבור.